רובינו משתוקקים לסיים אימון בתחושת מיצוי מלא, השגת יעד וסיפוק אישי רגעי בתחושה של חוסר יכולת להמשיך. אנו מכנים זאת "כישלון חיובי" -  האומנם "כישלון" בתרגיל עשוי להיות חיובי? האם כל אימון אמור להסתיים בכאבי שרירים מאוחרים? האם עלינו לדרוש מגופינו הגעה לתשישות ותחושת כשל בכדי להשיג תוצאות?     

אימון התנגדות תורם לפיתוח כוח ומסת שריר ומהווה חלק בלתי נפרד בתכניות אימון שונות לשיפור ביצועים ספורטיביים בענפים שונים, החל מהרמת משקולות, הרמות כוח, פיתוח גוף, אתלטיקה, משחקי כדור, אומנויות לחימה ועד שחייה, רכיבה, ריצה, טריאתלון, מרתון ואיש ברזל.

אימון התנגדות מבוסס על שילוב בין גירוי מכני (עומס העבודה החיצוני- משקל עבודה כתלות במספר החזרות עד כישלון - כאחוז מRM1( ומגירוי מטבולי (שינויים ביוכימיים בסיב השריר ומחוצה לו – כתלות ברמת החומציות וחסר בחמצן - איסכמיה). גירויים אילו מובילים לרצף תגובות במערכת המטבולית בתאי השריר ובמערכת הדם אשר משפיעים על יחסי הגומלין בין תהליכים אנבוליים (רה-גנרציה והתחדשות תאי שריר) לבין תהליכי פירוק ונזק (קרעים מיקרוסקופיים בסיבי השריר ורקמות החיבור ותגובה דלקתית כחלק מפעילותה של המערכת החיסונית). הביטוי "כישלון חיובי" או 'הגעה לכשל' נפוץ בתרבות אימוני ההתנגדות בטענה כי ללא עייפות, תשישות ותחושת מיצוי מלא של היכולת בסט נתון, בתרגיל ובאימון, לא ניתן להוביל לתהליך הסתגלות חיובי (פיצוי יסף) ולפתח יכולת גופנית גבוהה, ולפתח כוח ומסת שריר. למעשה, במקרים רבים, מטרת האימון הופכת להיות 'הגעה לכשל' בכל מחיר.

למאמר המלא לחצו כאן